<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק א' שער ה'</h1>
<h2>דף מה.</h2>
השער הה'. מי שמתחייב גזירה והוא על בני אדם שהיה ביניהם משא ומתן עד עכשו אעפ"י שאין טענתם טענת ברי[א] אלא בטענת שמא, חייבי[ם] גזירה, ואלו הם, השותפין בממון, ואפיטרופין, ואריסין, ואשה והשמש הנושאין והנותנין בממון של ב"ה, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והפיטרופין והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית ובן הבית, א"ל מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב. ואמרו בגמ' [שם מ"ח ע"ב] מ"ש הני משום דמורי היתרא ופי' שלא בטענה אע"פ שאינו טוענו בדבר ברי כגון אדם האומר לחבירו לי בידך כך וכך, אלא אפי' אם אמר לו שמא עשקתני מחייב הדיין לאלו החמשה שבועת גזירה, שכך פירשו בגמ' [שם] היכי נשבעין שלא בטענה אטו בשוטים עסקינן, הכי קאמר ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, והשותפין איזה מהם תובע לחבירו ישבע לו אלא אם יהיה הממון כולו ביד אחד מהם ונושא ונותן בו והאחד אינו נוגע בו, אין דין להשבע אלא הנושא והנותן זולתי האחד.
והאריסין הם המקבלים שדה חריבה בעבודתה וכדומה להם. וראוי לדיין לראות טענת (העדים) [האריס] ולכנגדו על מה הם, ואם טענו בעל השדה שעשקתני בדבר שאינו ידוע לי דינו להשבע בגזירה. ואם טענו בחלק הפירות שזה אומר חצי וזה אומר שליש דינם לעשות כמנהג המקום, ועל הטוען תמורת המנהג עליו להעמיד ראיה לדבריו, ואם אינו יכול להעמיד ראיה לקיים דבריו דינם לעמוד על מנהג המקום, והטוען כמנהג המקום עליו שבועת היסת שלא שיניתי ממנהג המקום בין בפחות בין בתוספת, כמ"ש [ב"מ ק"י ע"א] (עדים אומרים) [אריס אומר] למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיך מי נאמן, רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, רב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה, והלכה כרב נחמן בדיני. וזה עיקר גדול בדין האריס. ואם טען האריס שביותר מן המנהג ירדתי אין לו אלא כמנהג המקום, ושבועת היסת לבעל הבית שלא הורדתיך אלא כמנהג המקום. וכן אם טוען בעל הבית בפחות, דינו ליתן לו כמנהג המקום, ועל האריס שבועת היסת שלא הורדתני פחות מן המנהג, ואם אין מנהג קבוע במקום, בעה"ב נאמן ובשבועה לפי שהוא חפץ להנצל מתובעו, וטעם דינו נשבע ולא משלם. וזה היבננו מדין האריס. ואם חלקו האריס נשבע על מה שבידו.
והפיטרופין אלו שאמרנו הם הממונים בנכסי אדם בחייו, אבל הפיטרופא של יתומים לא יתכן להיות אלא בשני דרכים, או אבי יתומים העמידו, או בית דין העמידוהו, ואם העמידוהו בית דין ישבע אם נשא ונתן בנכסיהם, ואם העמידו אבי יתומים לא ישבע, כמו שאמרו [גיטין נ"ב ע"א] אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים נשבע, מינוהו ב"ד אל ישבע, אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים אל ישבע, והלכה כאבא שאול. אבל אם יתברר בעדות שהוא מפסיד, אעפ"י שמינהו אבי יתומים מורידין אותו מאפיטרופותו ומשביעין אותו, כמו שאמרו [שם נ"ב ע"ב] אפיטרופא דמפסיד רב הונא [אמר] מסלקינן ליה, דבי ר' שילא אמר לא מסלקינן ליה, והלכתא מסלקינן ליה.
וכן האשה הנושאה ונותנת בתוך הבית. וזה ראוי לדקדק בו שיש בזה הדין דברים שצריכין ביאור. וזה באשה מיוחדת שנושאה ונותנת בבית יתומים אחרי מיתת מורישן, וזה על ג' דרכים. האחד לא יתכן לבעל האשה להשביעה בחייו אפי' אם מינה אותה אפיטרופא בכל אשר לו מטענת שמא, וכ"ש אם לא מינה אפיטרופא אלא טוענה בפלכה ובעיסתה והדומה להם שאינה מתחייבת לו שבועה על אלו, כמו שאמ' רז"ל [כתובות פ"ו ע"ב] הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה הושיבה חנונית ומינה אותה אפיטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, לא הושיבה חנונית ולא מינה אפיט' לא יכול להשביעה, ועוד א"ר [אמרו ר'] אליעזר אומר אעפ"י שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפיטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, שאין לך אשה שלא נעשית אפיטרו' שעה א' בחיי בעלה על פילכה ועל עיסתה, אמר[ו] ליה אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואין הלכה כמות אלו הב' דברים כא', לפי שלא יתכן לבעלה להשביעה על טענת שמא כלל, מעסק שאמ' רבותינו לענין יורשין [שם פ"ז ע"ב] ר"ש אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה ונאמר בזה הא דר' שמעון (אהידי) [אהייא] קתני לה, ויתברר מן הדקדוק הנאמר ביורשין נתברר כי אין הבעל יכול להשביעה מכל מקום בטענת שמא לדבריהם במסקנא דשמעתא [שם פ"ח ע"ב] אמר רב פפא הא דר' שמעון לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתן, ודברי ר' אליעזר היא המחייבה שבועה ואפילו על פילכה ועל עיסתה, ודברי מחלוקתו היא המחייבה שבועה בטענת שמא אם הושיבה חנונית או אם מינה אפיטרופא, וכלם אין הלכה כמותם. וזה שאמרנו שאין יכול להשביעה בטענת שמא, אבל אם טוענה טענת בריא, כגון שאמר לה נתתי ליך כך וכך החזירהו לי והיא אומרת לא היו דברים מעולם חייבת לישבע לו כשאר כל אדם. ודין אשת איש בזולתי אישה נפרשהו לפנים בע"ה.
והדרך השני. הדין להשביע היתומים אשת מורישם על טענת שמא אפילו היא אמם וזו אם תובעת כתובתה, אבל אם אינה תובעת כתובתה אין יכולין היתומים להשביעה כמו שנתברר לנו מדברי ר' שמעון, וכאשר אמרו עוד [כתובות פ"ז ע"א] אבא שאול בן אימא מרים אומ' בין (בין) דלא נדר בין נקי נדר בין דלא שבועה בין נקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. אבל אם טוענין אותה על דבר ידוע אפילו אינה תובעת כתובתה משביעין אותה, לפי שבטענת דבר ידוע טענת ברי הרי היא כשאר כל האדם. השלישי. אם הרשו היתומים אלמנת מורישם בנכסיהם והיתה נושאה ונותנת בבית משביעין אותה על טענת שמא, ואינן דומין בהרשאת אביהם, ובזה אמרו האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והוא ששנינו במשנתינו [שבועות מ"ה ע"א]. וכן שמשו של אדם הנזכר בן בית, דין הוא שישבע בטענת שמא, וזה בן בית שמן הדין הוא להשביעו כגון שיהא נושא ונותן במעות של בעל הבית וקונה לו צרכיו ומוציא לו בהוצאותיו, כמו שאמרו [שם מ"ח ע"ב] בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו, אלא שמכניס לו פירות ומוציא לו פירות, מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין.
ואלו החמשה שאמ' דינם לישבע בגזירה על טענה שמא אם יתפרדו ולא ישאר ביניהם דבר תלוי והלכו על ההפרד' זמן שלשים יום או פחות אחרי שנתפרדו אין להם דין גזירה כבר, כמו שאמר [שבועות מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען, וכן אמרו לענין החזקה [ב"ב מ"ב ע"א] אין לאיש בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לבן בנכסי האב, ואמ' בגמ' [שם נ"ב ע"א] אמר רב יוסף ואפי' חילקו, ורב' אמר חילקו [לא] והילכתא חילקו לא, תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם כשאר כל האדם. ואם יפול לו שבועה לאלו החמשה ממקום אחר אחרי חילוק' ופירוד' דין הוא לגלגל עליהם בשבועה זו גם השבועה הראשונה ואעפ"י שאינו יכול להשביען בפני עצמן משביעין ע"י גלגול, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. ואם פיצהו בעת החלוקה אין יכול לגלגל עליו, ואם לא פיצהו משביעו עם השבועה השניה, ואם היא שבועת גזירה השנייה ישבע בכלל אחת, ואם היא שבועת היסת ישבע בכלל הכל שבועת היסת אין יכול התובע לומר לו השבע לי בשבועה גזירה כמו מבתחלה שהייתי משביעך בשבועת גזירה על טענתי, שאנו אומרים לו כבר יצא מן הדין ההוא שחלקת ונתרצית, לדברי חכמים [שם מ"ח ע"ב] אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ כלן צריכין טענה שתי כסף, כמאן כשמואל דאמר טענ' עצמה שתי כסף, אלא כפירת שתי כסף כמאן כרב, וכאשר תהיה חיוב השבועה השניה אם בכפירת שתי כסף וההודאה שוה פרוטה תהיה הגזירה, אם אינה בענין הזה תהיה שבועת היסת, וכאשר יתחייב בשניה כן מתחייב בגלגול, הכל אם גזירה גזירה אם שבועת היסת שבועת היסת על הכל גם על השבועה שנסתלק' בדין החילוק, כמ"ש [שם] איבעי' להו מהו לגלגל בדרבנן, ומסקנא ש"מ בדרבנן נמי מגלגלין ש"מ. וכבר הקלו רבותינו דין השכיר וכדומה לו לטעון להם טענה להצילם ואעפ"י שנשבעין על טענת שמא אין מגלגלין עליו, כמ"ש [שם] אר"ה לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין, ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין, מאי בינייהו, איכא בינייהו לפתוח לו מדרבנן (טור ח"מ סימן צ"ה).
<h2>דף מח:</h2>
השער הה'. מי שמתחייב גזירה והוא על בני אדם שהיה ביניהם משא ומתן עד עכשו אעפ"י שאין טענתם טענת ברי[א] אלא בטענת שמא, חייבי[ם] גזירה, ואלו הם, השותפין בממון, ואפיטרופין, ואריסין, ואשה והשמש הנושאין והנותנין בממון של ב"ה, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והפיטרופין והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית ובן הבית, א"ל מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב. ואמרו בגמ' [שם מ"ח ע"ב] מ"ש הני משום דמורי היתרא ופי' שלא בטענה אע"פ שאינו טוענו בדבר ברי כגון אדם האומר לחבירו לי בידך כך וכך, אלא אפי' אם אמר לו שמא עשקתני מחייב הדיין לאלו החמשה שבועת גזירה, שכך פירשו בגמ' [שם] היכי נשבעין שלא בטענה אטו בשוטים עסקינן, הכי קאמר ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, והשותפין איזה מהם תובע לחבירו ישבע לו אלא אם יהיה הממון כולו ביד אחד מהם ונושא ונותן בו והאחד אינו נוגע בו, אין דין להשבע אלא הנושא והנותן זולתי האחד.
והאריסין הם המקבלים שדה חריבה בעבודתה וכדומה להם. וראוי לדיין לראות טענת (העדים) [האריס] ולכנגדו על מה הם, ואם טענו בעל השדה שעשקתני בדבר שאינו ידוע לי דינו להשבע בגזירה. ואם טענו בחלק הפירות שזה אומר חצי וזה אומר שליש דינם לעשות כמנהג המקום, ועל הטוען תמורת המנהג עליו להעמיד ראיה לדבריו, ואם אינו יכול להעמיד ראיה לקיים דבריו דינם לעמוד על מנהג המקום, והטוען כמנהג המקום עליו שבועת היסת שלא שיניתי ממנהג המקום בין בפחות בין בתוספת, כמ"ש [ב"מ ק"י ע"א] (עדים אומרים) [אריס אומר] למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיך מי נאמן, רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, רב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה, והלכה כרב נחמן בדיני. וזה עיקר גדול בדין האריס. ואם טען האריס שביותר מן המנהג ירדתי אין לו אלא כמנהג המקום, ושבועת היסת לבעל הבית שלא הורדתיך אלא כמנהג המקום. וכן אם טוען בעל הבית בפחות, דינו ליתן לו כמנהג המקום, ועל האריס שבועת היסת שלא הורדתני פחות מן המנהג, ואם אין מנהג קבוע במקום, בעה"ב נאמן ובשבועה לפי שהוא חפץ להנצל מתובעו, וטעם דינו נשבע ולא משלם. וזה היבננו מדין האריס. ואם חלקו האריס נשבע על מה שבידו.
והפיטרופין אלו שאמרנו הם הממונים בנכסי אדם בחייו, אבל הפיטרופא של יתומים לא יתכן להיות אלא בשני דרכים, או אבי יתומים העמידו, או בית דין העמידוהו, ואם העמידוהו בית דין ישבע אם נשא ונתן בנכסיהם, ואם העמידו אבי יתומים לא ישבע, כמו שאמרו [גיטין נ"ב ע"א] אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים נשבע, מינוהו ב"ד אל ישבע, אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים אל ישבע, והלכה כאבא שאול. אבל אם יתברר בעדות שהוא מפסיד, אעפ"י שמינהו אבי יתומים מורידין אותו מאפיטרופותו ומשביעין אותו, כמו שאמרו [שם נ"ב ע"ב] אפיטרופא דמפסיד רב הונא [אמר] מסלקינן ליה, דבי ר' שילא אמר לא מסלקינן ליה, והלכתא מסלקינן ליה.
וכן האשה הנושאה ונותנת בתוך הבית. וזה ראוי לדקדק בו שיש בזה הדין דברים שצריכין ביאור. וזה באשה מיוחדת שנושאה ונותנת בבית יתומים אחרי מיתת מורישן, וזה על ג' דרכים. האחד לא יתכן לבעל האשה להשביעה בחייו אפי' אם מינה אותה אפיטרופא בכל אשר לו מטענת שמא, וכ"ש אם לא מינה אפיטרופא אלא טוענה בפלכה ובעיסתה והדומה להם שאינה מתחייבת לו שבועה על אלו, כמו שאמ' רז"ל [כתובות פ"ו ע"ב] הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה הושיבה חנונית ומינה אותה אפיטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, לא הושיבה חנונית ולא מינה אפיט' לא יכול להשביעה, ועוד א"ר [אמרו ר'] אליעזר אומר אעפ"י שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפיטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, שאין לך אשה שלא נעשית אפיטרו' שעה א' בחיי בעלה על פילכה ועל עיסתה, אמר[ו] ליה אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואין הלכה כמות אלו הב' דברים כא', לפי שלא יתכן לבעלה להשביעה על טענת שמא כלל, מעסק שאמ' רבותינו לענין יורשין [שם פ"ז ע"ב] ר"ש אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה ונאמר בזה הא דר' שמעון (אהידי) [אהייא] קתני לה, ויתברר מן הדקדוק הנאמר ביורשין נתברר כי אין הבעל יכול להשביעה מכל מקום בטענת שמא לדבריהם במסקנא דשמעתא [שם פ"ח ע"ב] אמר רב פפא הא דר' שמעון לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתן, ודברי ר' אליעזר היא המחייבה שבועה ואפילו על פילכה ועל עיסתה, ודברי מחלוקתו היא המחייבה שבועה בטענת שמא אם הושיבה חנונית או אם מינה אפיטרופא, וכלם אין הלכה כמותם. וזה שאמרנו שאין יכול להשביעה בטענת שמא, אבל אם טוענה טענת בריא, כגון שאמר לה נתתי ליך כך וכך החזירהו לי והיא אומרת לא היו דברים מעולם חייבת לישבע לו כשאר כל אדם. ודין אשת איש בזולתי אישה נפרשהו לפנים בע"ה.
והדרך השני. הדין להשביע היתומים אשת מורישם על טענת שמא אפילו היא אמם וזו אם תובעת כתובתה, אבל אם אינה תובעת כתובתה אין יכולין היתומים להשביעה כמו שנתברר לנו מדברי ר' שמעון, וכאשר אמרו עוד [כתובות פ"ז ע"א] אבא שאול בן אימא מרים אומ' בין (בין) דלא נדר בין נקי נדר בין דלא שבועה בין נקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. אבל אם טוענין אותה על דבר ידוע אפילו אינה תובעת כתובתה משביעין אותה, לפי שבטענת דבר ידוע טענת ברי הרי היא כשאר כל האדם. השלישי. אם הרשו היתומים אלמנת מורישם בנכסיהם והיתה נושאה ונותנת בבית משביעין אותה על טענת שמא, ואינן דומין בהרשאת אביהם, ובזה אמרו האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והוא ששנינו במשנתינו [שבועות מ"ה ע"א]. וכן שמשו של אדם הנזכר בן בית, דין הוא שישבע בטענת שמא, וזה בן בית שמן הדין הוא להשביעו כגון שיהא נושא ונותן במעות של בעל הבית וקונה לו צרכיו ומוציא לו בהוצאותיו, כמו שאמרו [שם מ"ח ע"ב] בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו, אלא שמכניס לו פירות ומוציא לו פירות, מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין.
ואלו החמשה שאמ' דינם לישבע בגזירה על טענה שמא אם יתפרדו ולא ישאר ביניהם דבר תלוי והלכו על ההפרד' זמן שלשים יום או פחות אחרי שנתפרדו אין להם דין גזירה כבר, כמו שאמר [שבועות מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען, וכן אמרו לענין החזקה [ב"ב מ"ב ע"א] אין לאיש בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לבן בנכסי האב, ואמ' בגמ' [שם נ"ב ע"א] אמר רב יוסף ואפי' חילקו, ורב' אמר חילקו [לא] והילכתא חילקו לא, תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם כשאר כל האדם. ואם יפול לו שבועה לאלו החמשה ממקום אחר אחרי חילוק' ופירוד' דין הוא לגלגל עליהם בשבועה זו גם השבועה הראשונה ואעפ"י שאינו יכול להשביען בפני עצמן משביעין ע"י גלגול, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. ואם פיצהו בעת החלוקה אין יכול לגלגל עליו, ואם לא פיצהו משביעו עם השבועה השניה, ואם היא שבועת גזירה השנייה ישבע בכלל אחת, ואם היא שבועת היסת ישבע בכלל הכל שבועת היסת אין יכול התובע לומר לו השבע לי בשבועה גזירה כמו מבתחלה שהייתי משביעך בשבועת גזירה על טענתי, שאנו אומרים לו כבר יצא מן הדין ההוא שחלקת ונתרצית, לדברי חכמים [שם מ"ח ע"ב] אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ כלן צריכין טענה שתי כסף, כמאן כשמואל דאמר טענ' עצמה שתי כסף, אלא כפירת שתי כסף כמאן כרב, וכאשר תהיה חיוב השבועה השניה אם בכפירת שתי כסף וההודאה שוה פרוטה תהיה הגזירה, אם אינה בענין הזה תהיה שבועת היסת, וכאשר יתחייב בשניה כן מתחייב בגלגול, הכל אם גזירה גזירה אם שבועת היסת שבועת היסת על הכל גם על השבועה שנסתלק' בדין החילוק, כמ"ש [שם] איבעי' להו מהו לגלגל בדרבנן, ומסקנא ש"מ בדרבנן נמי מגלגלין ש"מ. וכבר הקלו רבותינו דין השכיר וכדומה לו לטעון להם טענה להצילם ואעפ"י שנשבעין על טענת שמא אין מגלגלין עליו, כמ"ש [שם] אר"ה לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין, ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין, מאי בינייהו, איכא בינייהו לפתוח לו מדרבנן (טור ח"מ סימן צ"ה).
